ב-2013 חוקק בישראל חוק "העונשין (תיקון מס` 113 - העבירות של גניבה וחטיפה)" (להלן: "חוק הגניבה והחטיפה"). מטרת החוק הייתה להחמיר את הענישה על עבירות גניבה וחטיפה, בתקווה לצמצם את שכיחותן. בפועל, קרה ההפך. שיעור הגניבות עלה ב-20% מאז החוק, ושיעור החטיפות עלה ב-15%. מה השתבש?
גורם אחד לכישלון החוק הוא העובדה שהוא לא לקח בחשבון את הגורמים השורשיים של הפשיעה. עוני, חוסר השכלה והזדמנויות תעסוקתיות מוגבלות הם רק כמה מהגורמים המובילים לפשע. אם לא מטפלים בגורמים הללו, קשה לצפות שהחמרת הענישה לבדה תצמצם את הפשיעה.
גורם נוסף לכישלון החוק הוא העובדה שהוא לא שינה את התמריצים של הפושעים. עבריין שמבצע גניבה או חטיפה לא יירתע מעונש חמור יותר אם הוא נואש מספיק כדי לבצע את הפשע מלכתחילה. למעשה, העונש החמור יותר עלול אפילו לעודד פשעים, מכיוון שהוא עשוי לגרום לפושעים לחשוב שהם חייבים לבצע פשעים חמורים יותר כדי להצדיק את הסיכון הגבוה יותר של מאסר ממושך.
לבסוף, החוק לא היה ממוקד מספיק. הוא לא התייחס לסוגים ספציפיים של גניבה או חטיפה, אלא במקום זאת החמיר את הענישה על כלל העבירות הללו. זה אומר שהחוק לא היה יעיל בהרתעת פושעים מבצע פשעים ספציפיים, כמו גניבת רכבים או חטיפת ילדים.
כישלון חוק הגניבה והחטיפה מהווה תזכורת לכך שלחקיקה פלילית אין לעתים קרובות את ההשפעה הרצויה. אם רוצים לצמצם את הפשיעה, עלינו להתמקד בפתרון הגורמים השורשיים של הפשיעה, ולא רק בהחמרת הענישה.
בנוסף לגורמים המוזכרים לעיל, מספר גורמים נוספים עשויים להסביר את העלייה בפשיעה למרות החוק:
כדי להתמודד עם העלייה בפשיעה, יש לנקוט בפעולה מקיפה שתטפל בגורמים השורשיים לפשיעה וכן בשיפור אכיפת החוק. על הממשלה להשקיע בתוכניות חינוך ושיקום, וכן להבטיח שלרשויות אכיפת החוק יש את המשאבים הדרושים להכשרת קצינים חדשים, שכירת טכנולוגיה משופרת ויישום טקטיקות יעילות יותר.
רק באמצעות נקיטת גישה הוליסטית לפשע נוכל לקוות לצמצם את שיעורי הפשיעה ולשמור על בטיחות הקהילות שלנו.